Choshen Mishpat 423 – חושן משפט תכג‏ – Shulchan Arukh

טור טור+שו״ע

נגף אשה ויצאו ילדיה, וכיצד שמין דמי ולדות, ובו ד׳ סעיפים(א) הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נִתְכַּוֵּן, חַיָּב לְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת לְבַעְלָהּ, וְנֵזֶק וְצַעַר לָאִשָּׁה. וְכֵיצַד מְשַׁעֲרִין דְּמֵי וְלָדוֹת, שָׁמִין אֶת הָאִשָּׁה כַּמָּה הָיְתָה יָפָה עַד שֶׁלֹּא יָלְדָה, וְכַמָּה הִיא יָפָה מִשֶּׁיָּלְדָה, וְנוֹתְנִים לַבַּעַל. {וְצַעַר וְנֶזֶק מְשַׁעֲרִין כַּמָּה תִּפְחַת הָאִשָּׁה וְנִכְחֶשֶׁת יוֹתֵר כְּשֶׁהִיא מַפֶּלֶת עַל יְדֵי הַכָּאָה מִשֶּׁיָּלְדָה כְּדַרְכָּהּ. וְכֵן בְּשֶׁבֶת וְרִפּוּי, אִם צְרִיכָה לְכָךְ (טוּר ס״א). וְעַיֵּן בְּאֶבֶן הָעֶזֶר סִימָן פ״ג.} וְאִם מֵת הַבַּעַל, נוֹתְנִים לְיוֹרְשָׁיו (שָׁם בְּשֵׁם הרמב״ם ה״ב). וְאִם נְגָפָהּ אַחַר מִיתַת הַבַּעַל, נוֹתְנִים אַף דְּמֵי וְלָדוֹת לָאִשָּׁה. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא שֶׁל יוֹרְשָׁיו (טוּר בְּשֵׁם הָרַאֲבַ״ד וְהָרא״ש).}

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חעודהכל

בבלי בבא קמא מ״ב., בבלי בבא קמא מ״ב:, בבלי בבא קמא מ״ח:, בבלי בבא קמא מ״ט.

רמב״ם חובל ומזיק ד׳:א׳-ב׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ב׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ה׳-ו׳

(א) א) לשון הרמב״ם רפ״ד מהלכות חובל משנה בפ״ד דב״ק סוף דף מח

(ב) ב) כתב ה״ה מפורש שם (דף מט ע״א) ברייתא הכה את האשה וכו׳ ופי׳ נזק מה שנפחת גופה מחמת מכה ורש״י ז״ל פי׳ ונזקא דהכא כחבלה בעלמ׳ והדין קצוב בכתובו׳ וכו׳ (מבואר בא״ה סימן פג) ורבינו ז״ל פסק כפשט הברייתא

(ג) ג) כת״ק דרשב״ג שם במשנה

(ד) פי׳ בלא מכה שילד׳ מאליה שאלו פחת המכה זהו הנזק שהוא לאשה ה״ה

(ה) ד) שם במשנה ושם בברייתן

(ו) ה) וביאר שם דשאני שם לרבא גבי אשת הגר הוא מפני שאין לו יורשין דקיימא וקדמ׳ איהו וזכיא בגווייהו וכו׳ וכתב ה״ה לא מצאתי לו טענה ברורה לסמוך עליו וכו׳ ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עלי׳ בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא לאשת גר וצ״ע

(א) אע״פ שלא נתכוין כו׳ – דכתיב בפרשת משפטים וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון ענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה דמדכתיב וכי ינצו אנשים למדונו דלא נתכוין להאשה ומדכתיב ולא יהיה אסון פי׳ בהאשה הנוגפת למדונו דבזה דוקא יהיה עליו חיוב תשלומין הוולדות הא אם יהיה בה אסון מיתה פטור מדמי וולדות דקם להו בדרבה מיניה וכמ״ש הטור והמחבר בס״ס זה ע״ש ומדכתיב בעל האשה למדונו שזכתה התורה דמי הולדות לבעלה:

(ב) ונזק וצער של האשה – עיין בא״ה סי׳ פ״ג שם כ׳ הטור והמחבר דהנזק והפגם הוא שלו ושלה ולק״מ דשם קאי אנזק דקטיעת ידה או אבר שמחסרה ממלאכתה מ״ה יש לו חלק בו דהא מכח זה נתבטלה ממלאכתו משא״כ כאן דמיירי מכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו כ״א שבת בעודה בחליות׳ ואותה משלם להבעל ועפ״ר:

(ג) וכמה היא יפה משילדה – פי׳ אם היא ילדה בלא הכאה אלא שהיא ריקנית בלא ולד ומשום דלפעמים אשה מפלת ג״כ מעצמה בלי נגיפה והכאה מ״ה אין עליו לשלם כל דמי הולד אלא בכמה אדם קונה אשה הרה ביוקר כדי שאם תלד יהיה הולד שלו דאין נותן בה כ״כ דמים דשמא תפיל ולא תשארה בידו אלא ריקנית וק״ל והיינו פחת דמי הולדות דזכתה לו התורה אבל מה שנכחש גופה מחמת כאב הכאתה זהו מקרי נזק ועליו כ׳ הטור והמחבר דהוא של האשה:

(ד) וכן בשבת וריפוי – והריפוי נותן לרופא והשבת לבעל משום דמעשה ידיה הוא שלו וכ״כ בטור עוד כ׳ שם דהבושת אם הוא בסתר לו חלק א׳ ולה שני חלקים ואם הוא בגלוי לה חלק א׳ ולו שני חלקים ולא ידעתי למה השמיטו המחבר. ופי׳ סתר ובגלוי בדבר זה נראה דר״ל דההכאה היה בסתר שלא היו רואין בדבר או בגלוי במקום רואין ועפ״ר מ״ש עוד בזה וגם עיין בטור א״ע סי׳ פ״ג דכ׳ שם בדין ריפוי אם אמדוהו לרפאותו בה׳ ימים ועבדה לה סמא חריפא ונתרפאת בג׳ ימים דהוא בכלל צער והוא שלה:

(ה) דמי ולדות לאשה – פי׳ ולא ליורשיו משום דאין אדם מוריש ליורשיו דבר שלא בא לעולם דבחייו עדיין לא נגפה והן שלה כיון דכתיב בתורה ויצאו ילדיה ולא כתיב הילדים ללמדינו ששמה נקרא על ילדיה היכא דאין לאב זכייה בהן:

(ו) דהוא של יורשיו – דכיון דזיכתה התורה להיות דמי הולדות שלו נחשבו הולדות כשהן במעי אמן של הבעל וכשמת שם יורשיו נקראין עליהן ועומדים במקומו גם בזה:

(א) (ס״א) נזק וצער לאשה רש״י פי׳ בפרק הפרה דף מט דדין הנזק היא כמו שקצוב בכתובות לחלק בין סתר לגלוי והמ״מ כתב שמדברי הרמב״ם משמע שכל הנזק הוא לאשה וכן משמע מדברי הרא״ש בפ׳ הפרה שדוקא גבי בושת יש חילוק בין גלוי לסתר אבל לא בנזק גם דברי הטור משמע הכי וכ׳ רש״י (נ׳ שצ״ל רש״ל) שגם הרשב״א ס״ל דדוקא בשאר נזק אמרו שיהיה לבעל חלק בו משום דנתפייס משא״כ כאן כבר נתפייס שקיבל דמי הוולדות לא תיקנו רבנן ליה לחלק בנזק וכך לפסוק והסמ״ע לא ידע מאלו הדברים וע״כ דחק לחלק במה שחילק ראוי והוא חילוק תמוה דהא בא״ע לא מיירי מטעם ביטול מלאכה דהא גם פגם חשיב שם. ופי׳ סתר וגלוי כתב רש״י דלענין בושת הוי פירושו ולענין אם ברבים אם בסתר ולענין נזק תלוי בנזק עצמו בגוף במקום גלוי וזה דלא כסמ״ע:

(א) לאשה – ובא״ע סימן פ״ג כתב דהנזק ופגם הוא שלו ושלה ולק״מ דשם קאי אנזק דקטיעת ידה או אבר שנתבטלה ממלאכתו ע״י זה מש״ה יש לו חלק בו משא״כ כאן דמיירי מכחישת גופה דאין לו חסרון ממלאכתו כי אם שבת בעודה בחלייה ואותו משלם להבעל. סמ״ע:

(ב) משילדה – דלפעמים מפלת האשה ג״כ מעצמה בלי נגיפה והכאה מש״ה אין עליו לשלם כל דמי הולד אלא בכמה אדם קונה אשה הרה ביוקר כדי שאם תלד יהא הולד שלו דאינו נותן בה כל כך דמים דשמא תפיל ולא תשאר בידו אלא ריקנית והיינו פחת דמי הולדות דזכתה לו התורה. שם:

(ג) וריפוי – הוא נותן להרופא והשבת לבעל משום דמעשה ידיה הוא שלו וכ״כ בטור עוד כתב דבבשת יש לחלק בין בסתר או בגלוי ונתבאר בא״ע סימן פ״ג וע״ש בטור שכתב דאם אמדוה לרפאותה בה׳ ימים ועבדו לה סמא חריפא ונתרפאת בג׳ ימים דהוי בכלל צער והוא שלה. שם:

(ד) יורשיו – דכיון דזיכתה התורה להיות דמי הולדות שלו נחשבו הולדות כשהן במעי אמן של הבעל וכשמת שם יורשיו נקראין עליהן ועומדין במקומו גם בזה. שם:

(א) (ליקוט) ונזק וצער כו׳ וכן בשבת וריפוי כו׳ – תוספתא פ״ט דב״ק הכה את האשה ויצאו ילדיה משלם נזק צער ריפוי שבת ובשת לאשה וולדות לבעל כו׳ (ע״כ):

(ליקוט) ונזק כו׳ – צ״ע דברייתא אתי לת״ק אבל אנן קיי״ל כריב״ב וכמ״ש בא״ה סי׳ פג ס״א ולדברי רש״י בפ״ו דכתובות שפי׳ רק בבשת ניחא וכ״כ הרא״ש בב״ק שם אבל רש״י שם בב״ק ד״ה שמין כ׳ אף בנזק כדברי הרמב״ם אבל הרמב״ם שם כ׳ דאף בנזק (ע״כ):

(ב) וצער כו׳ וכן כו׳ – הרא״ש שם ותוס׳ מב ב׳ ד״ה נותן כו׳ וע״ש נ״ט א׳ לפי שסופה כו׳ וערש״י שם ד״ה נכי כו׳:

(ג) (ליקוט) וכיצד כו׳ – דלא כרשב״ג דאמוראי נינהו ואליבא דר״י וכמ״ש בס״פ המדיר ובפ״ג דב״מ והסוגיא בגמ׳ כאידך ממ״ש בס״פ השואל יחלוקו חדש העיבור לרשב״ג דס״ל כסומכוס וקי״ל בכ״מ דלא כסומכוס וכן כל האמוראי דשם וערא״ש פ״ד דב״ב ס״ו. וערי״ף ורא״ש פג״פ (ע״כ):

(ליקוט) וכיצד כו׳ – דלא כר״י דפ׳ בכ״מ כרשב״ג במשנתי׳ כמ״ש הרי״ף בפ׳ ג״פ וכמ״ש במ״א וכן רבא ל״ל האי כללא בפ׳ בתרא דע״ז ס״ט ב׳ א״ר הלכה כרשב״ג דלר״י ל״צ ועוד דקא׳ הואיל ותנן סתמא כו׳ וכן שמואל בפי״ד דשבת ורפ״ג די״ט דפ׳ כרשב״ג וכן בפ״ח דב״ב קלג ב׳ וערשב״ם שם ד״ה ת״ש ודבריו צ״ע ואמוראי בתראי ס״ל הא דשמואל כמ״ש בספ״ד דכתובות נג א׳ (ע״כ):

(ד) וי״א דהוא כו׳ – אפי׳ לרבה שם תוס׳ שם ד״ה אטו כו׳ והרא״ש והראב״ד אבל סוגיא דשם מ״ג א׳ כהרמב״ם וש״ע ותוס׳ שם ד״ה גרושה כו׳ נשארו בקושיא והרשב״א שם יישבה בדוחק ע״ש:

{א} הנוגף האשה ויצאו ילדיה חייב בדמי ולדות לשלם לבעל ושמין אותה כמה היתה שוה קודם נגיפה בעודה מעוברת וכמה נפחתו דמיה ונותן לבעל ואם מת יתן ליורשיו וצער ונזק יתן לאשה וכיצד שמין אותו נזק שמין כמה האשה נפחתה ונכחשת יותר כשהיא מפלת ע״י הכאה משילדה כדרכה [וגם הצער שמין כמה מצטערת יותר כשמפלת ע״י הכאה מכשיולדת כדרכה] ושבת וריפוי רואין אם צריכה ריפוי או צריכה להתבטל יותר משאם תלד כדרכה ואם אינה צריכה ריפוי ולא להתבטל יותר פטור ובושת אם הוא בסתר לה שני חלקים ולו חלק אחד ואם הוא בגלוי לה חלק אחד ולו שני חלקים:

{ב} כתב הרמב״ם ז״ל נגף האשה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה וא״א הרא״ש ז״ל כתב שהם ליורשיו וכן השיג עליו הראב״ד ז״ל:

בבלי בבא קמא מ״ב., בבלי בבא קמא מ״ב:, בבלי בבא קמא מ״ח:, בבלי בבא קמא מ״ט.

רמב״ם חובל ומזיק ד׳:א׳-ב׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ב׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ה׳-ו׳

(א) {א} הנוגף האשה ויצאו ילדיה חייב:

בדמי ולדות לשלם לבעל פשוט במשנה פ׳ הפרה (בבא קמא מח:) ופרש״י ונותן לבעל שהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה:

ומה שכתב ושמין אותה כמה היתה שוה קודם נגיפה בעודה מעוברת וכמה נפחתו דמיה ונותן לבעל שם במשנה כתנא קמא דרשב״ג ופסק כן הרמב״ם בפ״ד מהל׳ חובל וכתב ה״ה וכמה היא יפה משילדה פי׳ בלא מכה שילדה מאליה שאילו פחת המכה זהו נזק שהוא לאשה:

ומה שאמר ואם מת יתן ליורשיו שם במשנה:

ומה שכתב וצער ונזק יתן לאשה כ״כ הרמב״ם בפרק הנזכר וכתב ה״ה מ״ש נזק וצער לאשה מפורש שם בברייתא ופירוש נזק מה שנפחתה גופה מחמת המכה ורש״י פירש ונזקה דהכא בחבלה בעלמא והדין קצוב באותה שמועה שיתבאר למטה ורבינו פסק כפשט הבריית׳ עכ״ל:

ומה שאמר רבינו וכיצד שמין אותו נזק שמין כמה האשה נפחתת ונכחשת יותר כשהיא מפלת על ידי הכאה משילדה כדרכה ושבת ורפוי רואין אם צריכה ריפוי או צריכה להתבטל יותר משאם תלד כדרכה וכו׳ פשוט הוא:

ומה שאמר ובושת אם הוא בסתר לה ב׳ חלקים ולו חלק א׳ ואם הוא בגלוי לה חלק א׳ ולו שני חלקים משנה בפרק מציאת האשה (כתובות סה:) אליבא דרבי יהודה וכבר נתבאר בטור אבן העזר סי׳ פ״ג:

(ב) {ב} כתב הרמב״ם נגף האשה אחר מיתת הבעל אף דמי ולדות לאשה בפ״ד מהלכות חובל:

ומה שכתב וא״א ז״ל כתב שהם ליורשיו בפרק הפרה אהא דתנן (בבא קמא מט.) גבי דמי ולדות היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור וקאמר עלה בגמרא שם אמר רבה ל״ש אלא שחבל בה בחיי הגר ומת הגר דכיון דחבל בה בחיי הגר זכה בהו גר וכיון דמת הגר זכה בהו מן הגר אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה לה בגווייהו ומיחייב לשלומי לה אמר רב חסדא מרי דיכי אטו ולדות צררי נינהו וזכיא בהו אלא איתיה לבעל זכה לה רחמנא ליתיה לבעל לא ופירש רש״י איתיה לבעל. או ליורשין זכי להו רחמנא ליתיה לבעל וכו׳ דחיובא אימת עליה בשעת חבלה והרי אין לה תובעין וכתב הרא״ש מודה רב חסדא דיורשין זכו ביה דכל מאי דאית לאינש מוריש ליורשיו וקתני נמי בהך ברייתא שמביא בסמוך אין הבעל נותן ליורשיו ומוקי לה רב חסדא בשחבל בה אחר מיתת הגר ולא פליגי אלא אהא דקאמר רבה שזוכה בהם האשה מן הפקר והלכתא כרב חסדא דמילתיה דרבה מוקי׳ כתנאי ורב חסדא כדברי הכל ועוד דרב חסדא היה גדול כדמוכח בפרק שנים אוחזין (בבא מציעא ו:) עכ״ל:

ומה שאמר וכן השיג עליו הראב״ד ז״ל בהשגות א״א אין דבר זה מחוור מן הגמרא וההלכה דאפי׳ לרבה דאמר בשחבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ה״מ אשת הגר שאין לו יורשין דקיימא וקדמה איהו וזכיא בגוייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשין לעולם הן ליורשיו עד כאן לשונו וכתב הרב המגיד ע״ז באמת לא מצאתי לרבינו טענה ברורה להסמך עליה והסוגיא שבפ׳ ד׳ וה׳ אינה מכרעת לאחד מן הצדדין ואיפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר עכ״ל ה״ה ולי נראה דטעמא דהרמב״ם משום דס״ל דהלכה כרבה משום דברייתא קתני אין הבעל נותן ליורשיו ורב חסדא אמר ליתיה לבעל לא ואף שרש״י פירש ליתיה לבעל או ליורשיו פשטא דלישנא לא משמע אלא ליתיה לבעל בלחוד וכיון דהלכה כרבה שאם חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה האשה בהם ה״ה לשאר אשה דעלמא ואפי׳ אינה אשת גר ומשמע דטעמא דרבה משום דכי היכי דאשכחן דקרא זכי לבעל דמי ולדות מדכתיב בעל האשה ה״נ אשכחן דזכי לה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב ויצאו הילדים וע״כ אית לן לאוקמיה בשחבל בה לאחר מיתת בעלה וטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל זכה הבעל מיד בדמי ולדות אע״פ שלא גבה כיון שמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל היאך בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלא ברשותו הילכך ע״כ של האשה דקרינהו קרא ילדיה ולישנא דברייתא הכי דייק דקתני אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה מה אין האשה נותן ליורשיה לא משכחת אלא בשחבל בה בחייה אף אין הבעל נותן ליורשיו ליתיה אלא בשחבל בה בחיי הבעל:

(א) הנוגף את האשה ויצאו ילדיה כמה צער משלם. כתבו הטוש״ע בסעיף א, דחייב צער לאשה, וכתב הטור דשמין כמה מצטערת כשמפילה יותר ממה שהיתה מצטערת אם היתה יולדת כדרכה, ע״כ, ואפשר דהיא פוחתת לו מהתשלומין גם את כל הצער של העיבור דכעת אין לה צער עיבור, אמנם אפשר דדוקא צער לידה שהיא כעין הפלה מנכה אבל צער הריון מילתא אחריתי היא.

האם האשה זוכה בולדות כשאין בעל. הטור והב״י בסעיף א בד״ה ומ״ש ואדוני אבי, הביאו בזה מחלוקת, דפליגי בה רבה ורב חסדא בב״ק מט., ונחלקו הרמב״ם והרא״ש כמי ההלכה, ויש להעיר דסמ״ג בעשה ע, כתב כהרמב״ם דמשלם לאשה. הרא״ש הביא ראיה דרב חסדא גדול מרבה, והגר״א בס״ק ו, פקפק בראייתו, ועי׳ במה שכתבתי בכללי פסיקה גבי רב חסדא ורבה, חיזוק לדברי הרא״ש.

נתכוין להכות חבירו והרג את האשה האם חייב מיתה ופטור מתשלומים או פטור ממיתה וחייב בתשלומים. הטור והב״י והרמ״א בסעיף ד, הביאו בזה מחלוקת, ויש להעיר דסמ״ג בעשה ע, כתב דחייב מיתה ופטור מתשלומים.

(א) עיין בזה בטור א״ה סימן פ״ג:

(א) הנוגף אשה ויצאו ילדיה כו׳ משנה וגמרא סוף הפרה דף מ״ח ומ״ט ע״א:

ומ״ש חייב בדמי ולדות לשלם לבעל שהתורה רבתה לו דכתיב כאשר ישית עליו בעל האשה וגו׳ ומיירי שהולדות מתו מכח ההכאה אלא שבלאו ההכאה נמי לפעמים הנשים מפילות מש״ה אינו צריך לשלם לו דמי ולד אשר כבר נולד אלא שמין מה היו נותנין בעד אשה מעוברת שבאם תלד ולד בר קיימא יהיה הנולד שלו והוא היתרון ממה שנותנין בעדה לאחר שכבר יצא ממנה הולד מת (וע״ד שכתבתי לעיל ר״ס שנ״ד) ואותו היתרון נותנין לבעל אבל מה שהאשה נפחתה מצד עצמה מכח צער שהפילה מכח ההכאה זהו נקרא נזק ונותנין אותו להאשה כמש״ר אחר זה וכן מבואר באשר״י שם דף קל״ד ע״ב ע״ש שכתב דינו אשפחה ומינה נלמד לשאר אשה וק״ל:

וצער ונזק יתן לאשה ל׳ מור״ש ז״ל אע״פ שבשאר חבלה אין כל הנזק שלה אלא שבזמן שבסתר כו׳ כמ״ש בא״ע ס״ס פ״ג גבי נגיפה שאני כמ״ש בספרי בפ׳ הפרה סי׳ ס״ז עכ״ל ע׳ בא״ע סי׳ פ״ג שם כתב דאם אחד חתך ידי אשה דנזק הגדול הוא בכלל פגם והוא שלו ושלה ואח״כ כתב שם דבושת ופגם בזמן שבגלוי לו ב׳ חלקים ולה חלק אחד ובסתר לה ב׳ חלקים כו׳ וא״כ עיקר קושייתו של מור״ש ז״ל מפגם שגם כאן מה שנכחשת ונפחתת אף שאינו נזק גמור דומיא דקציצת יד שהוא נזק עולמית מכל מקום בכלל פגם הוא ועל זה כתב גבי נגיפה שאני ואפשר דכוונתו הוא דכיון דאין זה דנכחשת ונפחתת הוא היזק גמור שהרי קרוב לודאי שתחזור לכמו שהיתה די לו במה שזיכתה לו התורה דמי הולדות ועיין מה שכתב באבן עזר:

ושבת וריפוי רואין כו׳ והא דלא כתב רבינו תחלה דשבת וריפוי חייב גם כן לשלם משום דקאי אמ״ש בריש הסי׳ הנוגף אשה והנוגף אשה לא גרע משאר מכה דחייב עליה ה׳ דברים אלא שנוסף עליה עוד שחייב גם דמי ולדות ומסיק וכתב ע״ז ושבת וריפוי ור״ל הן ג״כ חייב לשלם ומ״ש רואין הו״ל כאילו אמר ורואין בוי״ו א״נ זה פשוט דחייב לשלם ג״כ שבת וריפוי ולא בא רבינו אלא ללמדנו של״ת שחייב בהן אף שאינה צריכה הריפוי וכמש״ר בסי׳ ת״ך סל״ב דיש הכאות כו׳ עד אם צריך לרפואה בין אין צריך כו׳ והא דלא פי׳ רבינו כאן למי נותנין אותו לפי שהריפוי פשוט הוא שנותנין להרופא ושבת פשוט דנותנין אותו לבעלה שהרי מעשה ידיה שלו וכ״כ רבי׳ בהדיא בא״ע סי׳ פ״ג:

ובושת אם הוא בסתר לה ב׳ חלקים כו׳ משנה בפרק מציאת האשה דף ס״ה וכתבו רבי׳ ג״כ בא״ע סי׳ פ״ג לענין החובל באשת חבירו ושם נתבאר בשם הרמב״ם שבסתר היינו שהכה אותה במקומות המוסתרים שבגופה (היה) וצ״ל כאן סתר וגלוי על המקום שנעשה שם הנגיפה אם היתה בחדר מקום שאין רואה או בפרהסיא וכן צ״ל שם בא״ע שכתב שם חילוק זה ג״כ בחרפה בדברים ושם ודאי צ״ל סתר וגלוי על המקום שנעשה שם המעשה:

(ב) כתב הרמב״ם נגף האשה כו׳ בפ״ד מהל׳ חובל כ״כ:

אף דמי הולדות לאשה כב״י טעמו משום דס״ל כרבה דפ׳ הפרה דף מ״ט דפליג עם רב חסדא באשת גר ומינה נלמד לאשת ישראל דעלמא שמת וטעמא דרבה כתב ב״י שצ״ל דכי היכי דאשכחן דקרא זכי דמי ולדות לבעל מדכתיב בעל האשה אשכחן דזכו לאשה מדכתיב ויצאו ילדיה ולא כתיב הילדים ועוד דטעמא דמסתבר הוא דבשלמא כשחבל בה בחיי הבעל דזכה הבעל מיד בדמי ולדות אע״פ שלא גבה כיון שמת מוריש ליורשיו אבל כשחבל בה אחר מיתת הבעל היאך בעל זה מוריש ליורשיו דבר שלח ברשותו הילכך [ע״כ של האשה] דקרינהו קרא ילדיה עכ״ל (והמ״מ כתב טעם אחר לדברי הרמב״ם ע״ש) והרא״ש והראב״ד פסקו כרב חסדא שם דאמר דאין לאשה זכייה בולדות והלכתא כוותיה לגבי רבה דגדול ממנו הוה עכ״ל וע״ל בסי׳ תכ״ד סי״א שפסק ג״כ הרמב״ם הלכה כרבה והרא״ש כרב חסדא דפליג עמו ע״ש בדין חבל בבנו הקטן יעשה לו סגולה:

(א) {א} הנוגף האשה וכו׳. משנה פ׳ הפרה (סוף דף מ״ח) ור״ל שאין שמין מה שנפחתה האשה מחמת ההכאה שהפילה הולד שזה הוא נזק שהוא לאשה אלא שמין כאילו הפילה הולד בלא הכאה דכמה נפחתו דמיה עכשיו מחמת שהפילה ונותן לבעל דהתורה זכתה לו דכתיב בעל האשה:

(ב) {ב} כתב הרמב״ם נגף האשה וכו׳. שם (דף מ״ט) פליגי רבה ורב חסדא באשת הגר דלרבה חבל בה לאחר מיתת הגר זכתה האשה בדמי ולדות ולרב חסדא לא זכתה האשה והרי אין לחבלה זו לאחר מיתה תובעים ופטור החובל ופסק הרמב״ם כרבה דזכתה בה האשה וה״ה באשת ישראל אם נגפה לאחר מיתת הבעל זכתה בה האשה והשיג עליו הראב״ד ואמר דאין זה מחוור דרבה נמי לא קאמר אלא באשת הגר שאין לו יורשין דקיימא איהי וזכיא בגווייהו אבל אשת ישראל שיש לו יורשים לעולם הם ליורשיו ע״כ וכתב עליו ה׳ המגיד ובאמת לא מצאתי טענה ברורה לרבינו להסמך עליו והסוגיא שבפ׳ ד׳ וה׳ אינה מכרעת לאחד מן הצדדים ואפשר שהוא סובר כאשר ישית עליו בעל האשה בזמן שהוא בעולם בשעת נגיפה אבל אם מת לאשה דומיא דאשת גר וצ״ע עכ״ל ועוד נלפע״ד דלהרמב״ם ס״ל דהא דקאמר תלמודא אבל חבל בה לאחר מיתת הגר זכיא לה איהי בגווייהו ומחוייב לשלומי לה לדידה אין פירושו כיון דגר אין לו יורשין קדמה איהי וזכיא בגווייהו כמו שפי׳ הראב״ד אלא ה״פ כיון דחבל בה לאחר מיתת הגר א״כ לא זכה בה הבעל בחייו ולפיכך אפילו הוה ליה יורשים אין ליורשיו זכות בה מכח הבעל כיון דבעל גופיה לא זכה בה דענוש יענש כאשר ישית עליו בעל האשה כתיב דפירושו כשיתבענו הבעל בב״ד להשית עליו עונש על כך ואין זה אלא כשחבל בחיי הבעל אבל לאחר מיתת הבעל זכתה האשה בדמי ולדה ולפ״ז ה״ה באשת ישראל ולא פליגי באשת גר אלא לאורויי דלרב חסדא באשת גר פטור דכיון דאין לה תובעים זכה בה החובל בין חבל בה בחיי הגר ומת הגר בין חבל בה לאחר מיתת הגר דאילו באשת ישראל אפי׳ חבל בה לאחר מיתת הבעל זכו בה יורשי הבעל ואצ״ל אם חבל בה בחיי הבעל ומת אחר כך דזכו בה יורשיו והסוגיא דפרק ד׳ וה׳ מכרעת כך כדברי הרמב״ם דמהך ברייתא דתני בה הכה את האשה ויצאו ילדיה נותן נזק וצער לאשה ודמי ולדות לבעל אין הבעל נותן ליורשיו אין האשה נותן ליורשיה פי׳ אם אין הבעל קיים נותן החובל דמי ולדות ליורשיו ולא לאשה ואם אין האשה קיימת נותן החובל דמי נזק וצער ליורשיה פריך מינה תלמודא להא דמוקמינן התם דבשאר נזקין דלאו כופר ירית לה בעל דהא בהך ברייתא תני בה דאף בשאר נזקין דלאו כופר הוי נמי נזקיה ליורשיה ולא ירית לה בעל ומשני רבה דהך דאין האשה נותן ליורשיה בגרושה אבל ביושבת תחת בעלה נזקיה דבעל וכופר שאני כיון דהוה ליה ראוי אין הבעל נוטל בראוי ונזקיה ליורשיה ומותבינן עליה דרבה גרושה נמי תפלוג בדמי ולדות ומהדר רב פפא התורה זכתה דמי ולדות לבעל אפילו בא עליה בזנות מאי טעמא אמר קרא כאשר ישית עליו בעל האשה פירוש בעל האשה משמע דאבועלה קפיד ואפילו בא עליה בזנות וכיון דבזנות בעל כרחך ליכא למימר דהוי לבעל אלא אם כן חבל בה בחייו ותבעו בב״ד להיות עליו עונש דאי לא חבל בה אלא לאחר מיתת הבעל מי הוא שיתבענו דהיורשים אין טענתן בברי שזה הולד של מורישן הוא דדילמא כי היכא דאפקרה נפשה לגבי האי אפקרה נפשה נמי לגבי אידך אלא בע״כ קרא דכאשר ישית עליו בעל האשה לא מיירי אלא בחבל בה בחיי בועלה ותבעו בב״ד בברי אם כן דכוותה אף בבעל האשה בנישואין נמי לא קאמר קרא דדמי ולדות לבעל וליורשיו אא״כ חבל בה בחיי הבעל אבל חבל בה לאחר מיתת הבעל דמי ולדות לאשה הוא כי היכא דפשיטא דהוי לאשה בבא עליה בזנות דולדה דידה הוא ה״נ בבעל האשה בנשואין דמקרא מלא דיבר הכתוב אין לפרשו לצדדין בבא עליה בזנות כך ובנשואין כך אלא הכל בצד אחד כנ״ל ליישב דעת הרמב״ם גם הסמ״ג בעשה ע׳ (דף קמ״ז ע״ב) פסק כדעת הרמב״ם ע״ש:

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עט״זבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףדרכי משהפרישהב״חהכל

טור טור+שו״ע

(ב) הָיְתָה נְשׂוּאָה לְגֵר, וְחָבַל בָּהּ בְּחַיֵּי הַגֵּר, נוֹתֵן דְּמֵי וְלָדוֹת לַבַּעַל. מֵת הַגֵּר, פָּטוּר. וְאִם חָבַל בָּהּ אַחַר מִיתַת הַגֵּר, זָכְתָה הִיא בִּדְמֵי וְלָדוֹת. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּהוּא פָטוּר (טוּר ס״ג בְּשֵׁם הָרא״ש).}

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חעודהכל

בבלי בבא קמא מ״ט.

רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ג׳-ד׳

(ז) ו) שם ד״ד מפורש שם בברייתא וגמרא

(ח) פירוש לפי שאין לו יורשים

(ט) ז) פסק כרבה שם

(י) ח) פסק כרב חסדא שם

(ז) מת הגר פטור – פי׳ ואינם נותנים ליורשיו דאין יורשי הגר יורשים אותו וכמ״ש הטור והמחבר לעיל בסי׳ רע״ה:

(ח) זכתה היא בדמי כו׳ – דומיא דאשה ישראלית שנגפה אחר מיתת הבעל דפסק המחבר לעיל דנותנין לאשה דמי הוולדות ולא ליורשיו:

(ט) דהוא פטור – ג״כ הוא מטעם דס״ל לי״א הנ״ל באשה דעלמא דאין האשה זכה בהן כ״א יורשיו ובגר דאין יורשיו יורשין אותו ממילא פטור הנוגף:

(ה) היתה כו׳ – מתני׳ וגמ׳ שם:

(ו) וי״א כו׳ – כר״ח דאתוקם שם ב׳ כד״ה ודרבה כתנאי ועוד דגדול מרבה כמ״ש בב״מ ו׳ ב׳ וזה אינו מוכרח דאפי׳ ר״ה רבו של ר״ח מצינו דבעי מרבה שם כ׳ ב׳ וש״מ. והרמב״ם פ׳ כרבה דסוגיא הנ״ל מ״ג א׳ כוותיה כנ״ל:

{ג} היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לנר מת הנר פטור ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כתב הרמב״ם שהם לאשה וא״א הרא״ש ז״ל כתב שהוא פטור:

בבלי בבא קמא מ״ט.

רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ג׳-ד׳

(ג) {ג} היתה נשואה לגר וחבל בה בחיי הגר נותן דמי ולדות לגר מת הגר פטור כך פרש״י שם אהא דתנן היתה שפחה ונשתחררה או גיורת פטור וכן מבואר שם בגמ׳:

ומה שכתב ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כתב הרמב״ם שהם לאשה וא״א ז״ל כתב שהוא פטור כבר נתבאר בסמוך שזהו פלוגתא דרבה ורב חסדא ופסק הרמב״ם כרבה והרא״ש פסק כרב חסדא:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ג) היתה נשואה לגר כו׳ שם במשנה וגמרא:

ואם חבל בה לאחר מיתת הגר כו׳ בזה פליגי שם דף מ״ט ע״א רבה ורב חסדא ופסק הרא״ש כרב חסדא והרמב״ם כרבה וכנ״ל ומש״ה חזר וכתב רבי׳ משום דבזה פליגי גם י״ל דקמ״ל בזה רבותא דהרמב״ם דאפי׳ כאן דאיכא אפוקי ממונא ס״ל להרמב״ם דהן לאשה ול״ת דוקא אחר מות הבעל דעכ״פ הנוגף צריך להוציא ממון וליתן או לאשה או ליורשיה אבל בגר יחזיק הממון הנוגף לנפשו כיון דיש סברות לכאן ולכאן קמ״ל:

(ג) {ג} היתה נשואה לגר וכו׳. כבר נתבאר דהרמב״ם פסק כרבה והרא״ש פסק כרב חסדא ולפ״ז נמשכה מחלוקתן גם בהיתה שפחה או כותית וכו׳:

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהב״חהכל

טור טור+שו״ע

(ג) הָיְתָה שִׁפְחָה אוֹ גוֹיָה בִּשְׁעַת הֵרָיוֹן, וּבִשְׁעַת נְגִיפָה נִשְׁתַּחְרְרָה אוֹ נִתְגַיְּרָה, הֲרֵי דְּמֵי וְלָדוֹת שֶׁלָּהּ. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם בַּעְלָהּ קַיָּם הֲרֵי הֵן שֶׁל בַּעַל; וְאִם לָאו, הוּא פָטוּר (טוּר ס״ד בְּשֵׁם הָרא״ש).}

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל

בבלי בבא קמא מ״ב:

רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ד׳

(יא) ט) שם ד״ד וכתב ה״ה דעת הרב בזה דשפחה ועכו״ם לא קרינן בה בעל האשה שאין קידושין תופסים בהן וכו׳ והביא ראי׳ מהירושלמי ושזה עיקר

(י) הרי דמי הולדות שלה – דכיון דאין הקדושין תופסין בשפחה ועכו״ם משום ישראל לא קרינן ביה בעל האשה ואין לישראל זה שנתעברה ממנו זכייה בהולדות ואף שהוא חי בשעת נגיפה (ול״ד לישראל שנתעברה מישראל בזנות דקי״ל דדמי הולדות הוא של הבועל דשם בני קידושין נינהו וכ״כ המ״מ שם) ומ״ה הדמים הן שלה משום דס״ל דזכתה התורה לה היכא דאין להבעל בהן זכייה כנ״ל:

(יא) וי״א דאם בעלה קיים הרי הן של בעל – פי׳ כשנתעברה מישראל וכנ״ל וטעמם דמדמי זה לישראל המזנה עם ישראלית:

(יב) ואם לאו הוא פטור – י״א הללו ג״כ לטעמם הנ״ל אזלי דאין לאשה שום זכייה בדמי וולדותי׳:

(א) דאם בעל הקיים כו׳ – ומהרש״ל פ״ה דב״ק סי׳ י״ז כתב דלהרא״ש לעולם אין לו לבעל דהא לא מיקרי בעל כיון דלא תפס בה קידושין ע״ש דהטור ומור״ם לא דקדקו בהרא״ש.

(ה) שלה – דסבירא ליה דזכתה התורה לה היכא דאין להבעל זכיה בהן ול״ד לישראלית שנתעברה מישראל בזנות דקי״ל דדמי הולדות הוא של הבועל דשם בני קידושין נינהו כן כתב הה״מ שם:

(ו) קיים – ומהרש״ל פ״ה דב״ק סימן י״ז כתב דלהרא״ש לעולם אין לו לבעל דהא לא מקרי בעל כיון דלא תפסי בה קידושין ע״ש דהטור והרמ״א לא דקדקו בהרא״ש. ש״ך:

(ז) היתה כו׳ – עבה״ג ועתוס׳ מג א׳ ד״ה אפי׳ כו׳:

(ח) שלה – כשיטתו בס״א וס״ב וכקושיא דגמ׳ שם גרושה נמי כו׳ וכאן אין לבעל כלום:

(ט) וי״א כו׳ – כ״כ הטור שלדעת הרא״ש דהיא לא זכיא בוולדות כר״ח כנ״ל ודבריו תמוהים דאפי׳ בעל קיים פטור וכ״ה לפי׳ ריב״א במתני׳ היתה כו׳ ועתוס׳ מב ב׳ ד״ה היתה כו׳ ואף תוס׳ לא דחו פי׳ אלא משום דסוגיא לא מ׳ כוותיה וכן מצאתי ביש״ש שתמה עליו וכ׳ די״ל פי׳ ריב״א דרבה לשיטתו דבכה״ג זכתה האשה לכן הוכרח לפרש כפירש״י אבל לר״ח אפשר לפרש מתני׳ כפי׳ ריב״א ע״ש:

{ד} וכתב עוד הרמב״ם אם היתה שפחה או גויה בשעת הריון ובשעת נגיפה נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות לאשה ולדעת א״א הרא״ש ז״ל לא משכחת בה לאשה שאם הבעל קיים הם שלו ואם מת פטור:

בבלי בבא קמא מ״ב:

רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ד׳

(ד) {ד} וכתב עוד הרמב״ם אם היתה שפחה או כותית בשעת הריון וכו׳ דמי ולדות לאשה בפ״ד מהל׳ חובל וכתב ה״ה דעת הרב בזה דבשפחה וכותית לא קרינן בה בעל האשה שאין קדושין תופסין בהן ואע״ג דאמרינן בגמרא (ב״מ מג.) התורה זיכתה ולדות לבעל ואפילו בא עליה בזנות ה״מ באשה שיש לו בה קדושין הא לאו הכי לא ואמרינן בירושלמי שא״ל ר״ע בא על אמו בא על אחותו יכול אף הוא בעל [ת״ל בעל] מי שהוא ראוי ליקרות בעל יצאו אלו שאינן ראויין ליקרות בעל עד כאן לשונו וכ״ש באלו שאין קרוי בנו לכל דבר וכיון שכן זכתה בהן האשה זה דעת הרב ז״ל ועיקר עכ״ל:

ומה שכתב ולדעת א״א ז״ל לא משכחת בה לאשה וכו׳ כבר נתבא׳ בסמוך:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ד) נשתחררה או נתגיירה דמי ולדות כו׳ ז״ל המ״מ ס״ל לרבי׳ דבשפחה וכותית לא קרינן בה בעל האשה שאין קדושין תופסין בהן ואע״ג דאמרי׳ בגמרא התורה זכתה לבעל דמי ולדות אפי׳ בא עליה בזנות שאני התם דאיירי באשה שהקדושין תופסין בה עכ״ל ומבואר מדבריו דהרמב״ם מיירי אפי׳ כשהבועל קיים בשעת נגיפה:

שאם הבעל קיים הם שלו טעמו כנ״ל דהלכה כרב חסדא:

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עש״ךבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל

טור טור+שו״ע

(ד) הַנּוֹגֵף אֶת הָאִשָּׁה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וָמֵתָה, אַף עַל פִּי שֶׁהָיָה שׁוֹגֵג, הֲרֵי זֶה פָטוּר מֵהַתַּשְׁלוּמִין וְאֵינוֹ מְשַׁלֵּם כְּלוּם, שֶׁנֶּאֱמַר: וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנֹשׁ יֵעָנֵשׁ (שמות כא, כב); {לֹא חִלֵּק הַכָּתוּב בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד בְּדָבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין לְפָטְרוֹ מִן הַתַּשְׁלוּמִין} בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים, כְּשֶׁנִּתְכַּוֵּן לָאִשָּׁה. אֲבָל אִם נִתְכַּוֵּן לַחֲבֵרוֹ, וְנָגַף אֶת הָאִשָּׁה, אַף עַל פִּי שֶׁמֵּתָה, הוֹאִיל וְהֵמִיתָהּ בְּלֹא כַּוָּנָה הֲרֵי זֶה כְּדָבָר שֶׁאֵין בּוֹ מִיתַת בֵּית דִּין, וּמְשַׁלֵּם דְּמֵי וְלָדוֹת. {וְיֵשׁ אוֹמְרִים דַּאֲפִלּוּ לֹא נִתְכַּוֵּן לָאִשָּׁה פָּטוּר מִתַּשְׁלוּמִין (טוּר ס״ה בְשֵׁם הָרַאֲבַ״ד).}

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישהעודהכל

בבלי כתובות ל״ה., בבלי בבא קמא ל״ה., בבלי בבא קמא מ״ב., בבלי סנהדרין ע״ט:

רמב״ם נערה בתולה א׳:י״ג, רמב״ם גניבה ג׳:א׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ה׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ה׳-ו׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ה׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ז׳

(יב) י) שם דין ה׳

(יג) כ) כ׳ ה״ה כדאסיקנא בהדי׳ בפ״ג דכתובות דף לה ע״א וכדתנא דבי חזקיה בזה לחלק שאין חילוק בין שוגג למזיד וסובר כרב אדא בר אהבה דאסיק בפ״ק דב״ק (דף מב ע״א) אנשים שנתכוונו זה לזה אע״ג דיש אסון לאשה יענשו וכרבי דאמר הכין בפרק הנשרפין (סנהדרין דף עט ע״א) ודלא כתנא דבי חזקיה בזה החלק ואין הא׳ תלוי בחבירו וכו׳ ורבינו ז״ל כבר פסק וכו׳ כר׳ שמעון נתכוין להרוג זה והרג זה דפטור (שם) ונ״ל שיצא לו מדמקשי שם בב״ק רב אדא בפשיטותא על אביי ורבא וכו׳ ותו דמסקנא הכי׳ הוא סתם כרב אדא (דאמר כי אתי רב חגי מדרומא אייתי מתניתא וכו׳ שם בב״ק ומ״מ שטות אחרות יש ע״כ)

(יג) שנאמר ולא יהיה אסון כו׳. ה״ג יענש לח חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת ב״ד לפוטרו מהתשלומין בד״א כו׳ וכן ברמב״ם שם:

(יד) כשנתכוין לאשה כו׳ – אף ע״ג דקרא איירי בשנים שמריבין ומכוין להכות לחברו ונגף האשה שלא בכוונה וכמ״ש בר״ס זה מ״מ הדיוק דלמדנו מולא יהיה אסון הא אם יהיה אסון פטור מדמי ולדות משום דקם ליה בדרבה מיניה זה (לא) שייך כשלא נתכוין להאשה דס״ל דאין צד מיתה בכה״ג אבל כשנתכוין להאשה אע״פ שהיה שוגג במיתתה למדנו מקרא כל שאם מזיד היה חייב מיתה אפילו אם היה שוגג באותה מיתה ג״כ פטור מממון וכמו שכ׳ הטור והמחבר בריש סי׳ שאחר זה:

(טו) כדבר שאין בו מיתת בית דין – כן הוא ג״כ ל׳ הרמב״ם שם בפ״ד דהל׳ חובל ואע״ג דסבירא ליה להרמב״ם דאין מיתת בית דין בנתכוין להרוג את זה והרג את זה וכמו שכתוב שם מכל מקום כ׳ כדבר בכ״ף הדמיון משום דבהרג שוגג ג״כ אין מיתת בין דין ואפי׳ הכי אמרי׳ דפטור מדמי וולדות כיון דאיכא צד מיתת בית דין אם היה מזיד וה״נ ג״כ בלא נתכוון להקמ״ל דבכזה אמרינן כאלו אין כאן צד מיתת בית דין כלל:

(ז) כשנתכוון – אע״ג דקרא איירי בשנים שמריבין ומכוין להכות לחבירו ונגף האשה שלא בכוונה וכמו שכתו׳ בר״ס זה מכל מקום הדיוק דלמדנו מולא יהי׳ אסון הא אם יהי׳ אסון פטור מדמי ולדות משום דקלב״מ זה שייך כשלא נתכוון לאשה דאין צד מיתה בכה״ג אבל כשנתכוין לאשה אע״פ שהיה שוגג במיתתה למדנו מקרא דגם חייבי מיתות שוגגין פטורין מתשלומין וכמ״ש בר״ס שאח״ז. סמ״ע:

(י) הנוגף כו׳ בד״א כו׳ – עבה״ג וכ״כ לח״מ שם:

(ליקוט) בד״א בשנתכוין כו׳ – כמש״ש כ״ו א׳ ויהא אדם כו׳ ועתוס׳ שם ד״ה ויהא כו׳ והרשב״א בשם י״מ כ׳ דמיירי בלא מתכוין דקי״ל כר׳ יוחנן דחייב כופר בלא מתכוין ודלא כחזקיה ועמש״ש (ע״כ):

(ליקוט) בד״א כו׳ – עבה״ג בשם המ״מ ומ״ש כרב אדא ב״א כו׳ ומ״ש כרבי ולא כתנא ד״ח ליתא שהרי הרמב״ם עצמו פ׳ ברפ״ד מה׳ רוצח דלא כרבי אלא כתנא ד״ח וכ״כ בה׳ נערה וכן א״א לומר כמ״ש דרמב״ם מפ׳ מתכוין כפי׳ תוס׳ באותו ממון דרמב״ם שם ושם כ׳ בהדיא בממון אחר כפירש״י וצ״ל דס״ל דאע״ג דהלכה כתנא ד״ח מ״מ בדמי ולדות לא קי״ל כוותיה דר״א בר אהבה פליג עליה וקי״ל כוותיה (ע״כ):

(יא) וי״א כו׳ – הראב״ד שם דקי״ל כתנא ד״ח כמ״ש בכתובות ל״ה א׳ ועתוס׳ שם ד״ה ומי כו׳ ואור״י כו׳ והא דקא׳ מי איכא כו׳ וכ״כ בסנהדרין עט א׳:

{ה} נגף האשה ויצאו ילדיה ומתה פטור מלשלם אפילו הוא שוגג כיון שיש בו חיוב מיתה אילו היה מזיד. לא נתכוין לאשה חייב בתשלומין והראב״ד כתב שאפילו לא נתכוין לאשה פטור מתשלומין.

בבלי כתובות ל״ה., בבלי בבא קמא ל״ה., בבלי סנהדרין ע״ט:

רמב״ם נערה בתולה א׳:י״ג, רמב״ם גניבה ג׳:א׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ה׳, רמב״ם חובל ומזיק ד׳:ז׳

(ה) {ה} נגף האשה ויצאו ילדיה פטור מלשלם אפי׳ הוא שוגג וכו׳ לא נתכוין לאשה חייב בתשלומין כן כתב הרמב״ם ז״ל בפ״ד מהלכות חובל וז״ל הנוגף את האשה ויצאו ילדיה ומתה אע״ג שהיה שוגג הרי זה פטור מן התשלומין ואינו משלם כלום שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש לא חלק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר שיש בו מיתת בית דין לפטרו מן התשלומין בד״א שנתכוין לאשה אבל אם נתכוין לחברו ונגף את האשה אע״פ שמתה הואיל והמיתה בלא כוונה ה״ז כדבר שאין בו מיתת ב״ד ומשלם דמי ולדות וכתב ה״ה דעת הרב ז״ל דחייבי מיתות שוגגין פטורין מהתשלומין כדאסיקנא בהדיא בפרק אלו נערות (כתובות לה:) וכדתניא דבי חזקיה בזה החלק שאין חילוק בין שוגג למזיד וסובר כרב אדא בר אהבה דאסיק בפ׳ ד׳ וה׳ (מב.) אנשים שנתכוונו זה לזה אע״ג דיש אסון לאשה יענשו וכרבי דאמר הכי בפרק הנשרפין (סנהדרין עט.) ודלא כתנא דבי חזקיה בזה החלק ואין הא׳ תלוי בחבירו ואע״ג דרב אדא בר אהבה ס״ל כר״ש דאמר נתכוין להרוג את זה והרג את זה פטור ורבינו ז״ל כבר פסק כר״ש בפ״ד מה׳ רוצח ונראה כי מכאן יצא לו דמדמקשי רב אדא בר אהבה בפ׳ ד׳ וה׳ בפשיטות על אביי ורבא וס״ל כרבנן דאמרי חייב וכדפרש״י ז״ל אלמא משמע דהלכה כר״ש ותו דמסקנא הכי הוא סתם כרב אדא ואמר דרב חמא כי אתא מדרומא אייתי מתני׳ כוותיה ומ״מ שיטות אחרות יש עכ״ל:

ומה שכתב בשם הראב״ד שאפי׳ לא נתכוין לאשה פטור מתשלומין שם בהשגות:

[ביאור לכל הסימן כלול בביאור סעיף א]

(ה) נגף האשה ויצאו ילדיה ומתה כו׳ ג״ז מדברי הרמב״ם שם:

ומ״ש כיון שיש בו חיוב מיתה אילו היה מזיד מסיים בה הרמב״ם ז״ל שנאמר ולא יהיה אסון ענוש יענש לא חילק הכתוב בין שוגג למזיד בדבר דיש בו מיתת ב״ד לפטרו מן התשלומין וכתב הרב המגיד דעת הרב כדאסיקנא בהדיא בפ׳ אלו נערות וכדתנא דבי חזקיה דאמר כן אבל במה שאמר חזקיה שם שאין חילוק בזה בין נתכוין ללא נתכוין בהא לא ס״ל להרמב״ם כוותיה אלא כרב אדא בר אהבה דמסיק בפ׳ ד׳ וה׳ אנשים שנתכוונו זה לזה אע״ג דיש אסון לאשה יענשוהו וכר׳ דאמר הכי בפ׳ תלו הנשרפין עכ״ל ודעת הראב״ד כסתם תנא דבי חזקיה דאין חילוק בין שוגג למזיד ובין נתכוין ללא נתכוין:

מקורות וקישורים לשו״עבאר הגולהסמ״עבאר היטבביאור הגר״אטורמקורות וקישורים לטורבית יוסףאור חדש – תשלום בית יוסףפרישההכל

רשימת מהדורות
© כל הזכויות שמורות. העתקת קטעים מן הטקסטים מותרת לשימוש אישי בלבד, ובתנאי שסך ההעתקות אינו עולה על 5% של החיבור השלם.List of Editions
© All rights reserved. Copying of paragraphs is permitted for personal use only, and on condition that total copying does not exceed 5% of the full work.

Choshen Mishpat 423, Shulchan Arukh Sources Choshen Mishpat 423, Be'er HaGolah Choshen Mishpat 423, Sema Choshen Mishpat 423, Taz Choshen Mishpat 423, Shakh Choshen Mishpat 423, Baer Heitev Choshen Mishpat 423, Beur HaGra Choshen Mishpat 423, Tur Choshen Mishpat 423, Tur Sources Choshen Mishpat 423, Beit Yosef Choshen Mishpat 423, Or Chadash - Tashlum Beit Yosef Choshen Mishpat 423, Darkhei Moshe Choshen Mishpat 423, Perishah Choshen Mishpat 423, Bach Choshen Mishpat 423

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

כותרת הגיליון

Are you sure you want to delete this?

האם אתם בטוחים שאתם רוצים למחוק את זה?

Please Login

נא להתחבר לחשבונכם

Login!כניסה לחשבון